פסק-דין בתיק עפ"ג 13617-12-11

שני ערעורים הוגשו על גזר דינו של בית משפט השלום ברמלה, בת"פ 26159-11-09, אשר הרשיע את הנאשם בעבירה של חבלה חמורה, לפי סעיף 333 לחוק העונשין תשל"ז- 1977. 

המדינה מערערת על קולת העונש ואילו הנאשם שייקרה להלן: "המשיב" מערער על עצם הרשעתו.

על פי עובדות כתב האישום המתוקן, השתתף המשיב ביום 31.7.09 ביום כיף לעובדי המסעדה בה עבד, שהתקיים בוילה בכפר בן נון.

המתלונן, נהג אוטובוס שהסיע את עובדי המסעדה, ובהם המשיב אל הווילה.

לקראת השעה 16:00, ניגש המשיב אל המתלונן, אשר היה באוטובוס, וביקש ממנו כי יסיע אותו, לבדו, אל מחוץ לכפר בן נון אך המתלונן סרב. לאור סירובו של המתלונן, החל המשיב לדחוף את המתלונן בעודו באוטובוס ולאיים עליו כי יוציא את האוויר מגלגלי האוטובוס.

בין המשיב למתלונן החלו להתפתח דחיפות הדדיות, ובסופם ירד המשיב מהאוטובוס וניגש אל הגלגל הקדמי שלו. המתלונן ניגש אל המשיב ואחז בידו ובתגובה לכך, הכה המשיב באגרוף בפניו של המתלונן וכתוצאה מכך, נגרמו למתלונן שברים בעצמות האף והלסת והוא נזקק לניתוח .

הצדדים הגיעו להסדר טיעון, במסגרתו תוקן כתב האישום וסוכם כי המשיב יופנה לשירות המבחן ובמידה ויתקבל תסקיר חיובי, תעתור המדינה להטיל עליו עונש של שישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, לצד רכיבי ענישה נוספים, בעוד שההגנה תעתור לשלושה חודשי עבודות שירות ובמידה ויתקבל תסקיר שלילי, תטען המדינה למאסר בפועל לתקופה של שמונה עד עשרה חודשים, ואילו ההגנה תהא רשאית לטעון באורח חופשי.

מתסקיר שירות המבחן עולה כי המשיב בחור צעיר, שתפקד עד לאירוע נשוא כתב האישום באופן חיובי ובאירוע נשוא כתב האישום נהג באופן לא מתואם ובעייתי. המשיב ביקש למצוא דרך ליישב את ההדורים עם המתלונן והסכים להמלצת שירות המבחן להשתלב בהליך טיפולי.

עוד עולה מתסקיר שירות המבחן כי המשיב עובד מזה חמישה חודשים כאחראי לוגיסטיקה, שירת שירות מלא בצה"ל, שני הוריו עובדים בחברת החשמל ואף הוא מתכוון ואף עשה צעדים בכיוון זה להשתלב בעבודה בחברת החשמל.

המשיב הסביר את התנהלותו בעת ביצוע העבירה על רקע אשפוזה של אמו בבית החולים, נוכח מצב בריאותה הלקוי, ושירות המבחן התרשם כי הוא פעל באופן אימפולסיבי ורגשי והתקשה להתמודד עם תחושת התסכול.

שירות המבחן המליץ שלא להטיל על המשיב מאסר לריצוי בפועל וסבר כי עונש של של"צ משמעותי, פיצוי וצו מבחן יהיה עונש ראוי בנסיבות המקרה.

לאחר קבלת תסקיר שירות המבחן ובהסכמת המדינה, חזר בו המשיב מהסדר הטיעון אך לא מההודיה, ובסופו של דבר הטיעון לעונש היה פתוח.

בית משפט קמא בגזר דינו סקר את טיעוני הצדדים לעונש והגדיר את מעשי המשיב, הגם שמדובר במעשה חד פעמי ועל אף ההסבר שמסר המשיב למעשה החמור, כמעשה חמור ביותר. המשיב, ללא כל סיבה, נתן מכת אגרוף למתלונן.

בית משפט קמא סבר כי בנסיבות המקרה, דהיינו חרטתו של המשיב, הבעת צערו, העדר עבר פלילי וגילו הצעיר וכן העובדה כי הגיב כפי שהגיב במצב של חוסר אונים ותחת לחץ בשל חוסר וודאות נוכח מצבה הבריאותי של אמו אשר אושפזה בבית החולים, יש לתת משקל רב לאינטרס השיקומי ואף היה נכון לסיים את ההליך ללא הרשעה לו הייתה באה על כך המלצת שירות המבחן.

סופו של דבר ולאור השיקולים שפורטו לעיל, סבר בית משפט קמא כי אין מקום להטיל על המשיב עונש מאסר לריצוי בפועל או בעבודות שירות, כעתירת התביעה, והאיזון הראוי הוא בהותרת ההרשעה על כנה, שיש בה עונש כבד מאוד לנאשם והטלת עבודות של"צ בהיקף של 300 שעות, בצירוף לפיצוי בסך 10,000 ש"ח למתלונן והעמדת המשיב לפיקוח שירות המבחן למשך שנה.

המדינה מערערת כאמור על קולת העונש ובהודעת הערעור ובטיעוניה בפנינו סברה כי יש להטיל על המשיב עונש של מאסר בפועל ולמצער מאסר בעבודות שירות.

לטענת המדינה, העונש שהוטל על המשיב חורג לקולא באופן קיצוני ממדיניות הענישה הנוהגת בעבירות מסוג זה, ואין בו כדי לשקף את החומרה היתרה שבה יש להתייחס לאלימות הגואה במקומותינו.

בית משפט קמא שגה כאשר הניח שבמקרה זה ההרשעה מהווה רכיב ענישה משמעותי ביותר, כאשר המדיניות הנוהגת היא כי הרשעה היא הכלל ממנו סוטים רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, שמקרה זה אינו נמנה עליהם.

בית משפט קמא לא ייחס חשיבות מספקת לנזק שנגרם למתלונן ולאינטרס הציבורי המחייב הענקת משקל מכריע להגנה על חיי אדם ועל שלמות גופו, והיה מקום לענישה משמעותית יותר שתשקף העברת מסר ברור ומרתיע לציבור.